האם גם לך זה קורה?
פגשתי בשבוע שעבר כמה אנשים שמזדחלים לשגרת השנה החדשה בלי שמחה
זה לא ממש עצבות ולא יאוש קשה, רק שגרה אפורה בלי חן
נושאים בעול וממשיכים
קמים כשאפור בחוץ, רצים לעבודה, שומעים ברדיו שוב תזמורת צעקנית של שנאת חינם
ותוהים האם אלו החיים?
רציתי לומר להם כך
סוף שנה הוא זמן טבעי של חשבון נפש, לא בגלל שכתוב בספרים, לא בגלל אימת יום הדין, פשוט, אנחנו מסיימים שנה, העונות מתחלפות הקדרות של הסתיו מביאה עימה הרהורים על הזמניות שלנו. אנחנו חושבים איך תהיה השנה הבאה, ומסכמים לעצמנו איך היתה השנה החולפת.
עכשיו בזמן החשבון, הפער בין החלומות והתפילות של שנה שעברה למציאות לא ניתן כבר לגישור, אפשר להעביר אותו לשנה הבאה, אבל הפער קיים וצועק לנו באוזניים.
הכאב הזה יכול להפוך גם לרחמים וסליחות טבעיים, לא בגלל הסליחות בסידור, לא בגלל אימת יום הדין, פשוט אנחנו מתייחסים לכאב הזה ולא מנסים להזיז אותו הצידה.
מרשים לעצמנו להצטער, לא להכנס לדיכאון או יאוש אלא להתגעגע ליותר.
העונות המתחלפות וקדרות הסתיו מזכירים לנו את זמניותנו, הלב שלנו נפתח יותר בקלות, ואנחנו יכולים לשים לב פתאום שהפער במימוש המטרות הוא תוצאה של פספוס שלנו.
איזושהי אשליה לגבי עצמנו, שניסינו להחזיק בה למשך שנה, ואנחנו צריכים להתעלות ממנה לתפיסה חדשה.
חשבת שתהיה בכושר ו10 קילו פחות ולא עמדת בכך, חשבת להיות ביחסים טובים יותר עם בן זוגך וזה עדיין לא שם. כנראה שניסית לדלג על שלבים, אולי לא לקחת בחשבון כמה דרך באמת יש לך לעבור.
כאשר תראה את נקודת הפיספוס בבהירות מדעית, ולא בהלקאה עצמית, לא יהיה שם עצב, ולא יהיה שם כעס.
תהיה הקלה בכך שהדרך התגלתה, הקלה כמו זו שיש אחרי התוודות על שקר, נפטרנו מהצורך להעמיד פנים, השתחררנו מעול המסכה. יהיו שם רחמים אהבה וקבלה של עצמך כמו שאתה, וסליחה תמימה.
[ואולי פשוט זה מה שצריך לקרות גם בתפילות]
[ואולי פשוט זה מה שצריך לקרות גם בתפילות]
אבל לא אמרתי להם
כי באותו בוקר קמתי כשעדיין אפור
ריח הבוקר הסתווי התערבב עם רעש משאית הזבל בדרך לבית הכנסת
וכשחזרתי ללחץ ההתארגנות בבוקר
המילים אבדו אי שם בין הסנדביצ'ים והנסיעות
הייתי צריך שעתיים של כתיבה בכדי להזכר שיש לי חשק להתחיל שנה חדש
ויש לי המון חלומות ותקוות
שמתחילים בהשכמה לבוקר אפור
בריח סתיו מרגש
כשהכל מתחדש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה