Translate

מכללת כוונה

יום שלישי, 12 במרץ 2013

הסוד של מנהיגות מצליחה בימינו


מאמר זה נכתב עבור עלון צוהר לשבת של ארגון רבני צהר, לשבת ויקרא


סוגיית המנהיגות הציבורית והרבנית מוטלת לפתחנו באופן רצוף, וחידת המנהיגות הנכונה לדורנו עדיין לא מפוענחת. כיצד אנשים הופכים למנהיגים, וכיצד לבנות את המנהיגים של הדור הבא?
אני מציע להביט בזווית חשובה ומרתקת על שאלת המנהיגות, הזווית של הערכים המניעים של הציבור.
הציבור תמיד מורכב מקבוצות משנה שיש להן דעות שונות ונושאים אחרים בראש מעייניהם, והדיון הציבורי בסופו של דבר עוסק בויכוח לגבי ערכים. מהפוליטיקה כולנו יודעים שבכדי לזכות במנהיגות על המנהיג להיות מקובל על רוב החלקים בציבור.
כאשר משה מצטווה למנות את יהושע למנהיג הבא, הפסוק אומר 'איש אשר רוח בו'. ואומר המדרש:  שיכול להלוך כנגד רוחות של כל אחד ואחד (ספרי פנחס)
אם צריך לתרגם את הדימוי של מישהו "שהולך לכל הרוחות"- אזי הוא הולך בכיוונים שונים, אולי אפילו סותרים. המנהיג, על פי המדרש, הוא  אדם המכיל בקרבו מספיק כיוונים סותרים כדי שכל קבוצה תוכל למצוא באישיותו את החלק שחשוב לה, כך שבעצם אישיותו המנהיג מהווה שיקוף של ציבור שיש בו ניגודי אינטרסים ומגמות סותרות.
אבל ההזדהות של הציבור עם דמות מסויימת לא מהווה הסבר מספק להתהוותו של מנהיג. לעיתים אנחנו מזדהים דווקא עם החלש. מי שמנהיג אותי, הוא מי שנמצא לפחות צעד אחד לפני בדרך שבה אני רוצה ללכת. מנהיג הוא אדם שמציע פיתרון לדילמה שבה אני מצוי.
לדוגמא: הרב פרומן הראה לתלמידיו איך העולם הדתי הוא המשחרר אותו לחופש העמוק ביותר, ההולכים אחריו הם אנשים שהחופש הוא ערך גדול באישיות שלהם.
הרב שג"ר הראה לתלמידיו איך ישנה כנות ואותנטיות דווקא מתוך הספקנות והיאוש הפוסט מודרני שבו הם מצויים.
מנהיגות מסוג זה בנויה על הפיתרון של המנהיג לחיסרון הגדול שלו עצמו. אם כך אז ככל שיש לי יותר חסרונות, הסיכוי שלי להיות מנהיג רק גדל, כפי שאמר הבעש"ט על משה רבנו:
"כי משה רבנו עליו השלום נולד שיהיה רשע גמור ויהיה לו כל המדות הרעות, אך הוא היפך ושיבר כל המדות רעות, והשתדל רק להכניס עצמו במדות טובות" (בעש"ט על התורה פרשת קרח).
אם נוסיף לרב שגר ולרב פרומן את חנן פורת ונשאל מה הערכים המשותפים שהם מבטאים, נוכל ללמוד משהו על הציבור ועל המנהיגים שהוא מחפש.
הצד השווה שבהם הוא פשטות קיצונית במובן החומרי (נושא ששווה שיחה נפרדת) ובמובן המעמדי. שלושתם לא בנו סביבם חומות של מעמד ומקורבים, היו אנשים נגישים עד מאד ובפשטות בעלי ענווה, בגובה העיניים. לשלושתם יכולת לגשת בבית הכנסת ולשוחח איתם.
הערך של פשטות והימנעות ממעמדות חזק מאד בציבור הדתי, ולכן כל נושא המנהיגות עצמו מעורר אמביוולנטיות. איננו רוצים לומר "אנחנו המנהיגים", איננו רוצים לרדוף אחר הכבוד, ורבים נמנעים מלקחת מנהיגות, עד כדי כך שלפעמים קשה למצוא מי שיהיה מוכן לעברו לפני התיבה. כל אחד מצטנע... מבחינתנו זו בושה לקבל כבוד.
הדילמה שיש כאן, ואותה אני פוגש כל הזמן אצל תלמידים וגם בתוכי, היא כיצד להיות מי שאני בכל העוצמה ולהביא את התרומה שלי לרשות הרבים, מבלי ליפול למלכודת הגאווה.
אם ללמוד מהדרך שבה פתרו את הדילמה המנהיגים שהזכרתי, הרי שהם היו אנשים שהביאו את עצמם לידי ביטוי בכל העוצמה האפשרית מבחינתם, ובמקביל נתנו חופש מוחלט לאנשים שעל ידם אם לקבל את ההצעה שלהם או לדחות אותה. הם לא היו סמכותיים נקודה. העמדה שלהם היתה חזקה מאד, נוקבת עד התהום, הציבה סטנדרט של מסירות טוטאלית לרעיון, אולם מאידך הם לא ניסו להכריח איש לחשוב כמותם. הם היו מנהיגים משחררים ולא מנהיגים סמכותיים.
מקור הסמכות של המנהיגים הללו, הוא היותם בעלי מידות טובות, הציבור בוחר ביושרה הפנימית של המנהיג, בנאמנות שלו לקול הפנימי שבתוכו. זוהי התכונה שמושכת את הציבור אחריו.
יתכן שזהו המקור לתופעה של מיעוט רבנים מכהנים בבתי כנסת דתיים. שאלת הסמכות והחופש לא נפתרה, והמתח שיש בין הכבוד לרב לבין הערך הגבוה שיש לחופש פנימי גורם לאי נוחות במפגש עם הרב, כך שנוח לציבור יותר עם רבנים ז"ל, אותם הוא מקבל על עצמו בשמחה. רבנים, מחנכים בבתי הספר ומנהיגי ציבור שיצליחו לשחרר את הציבור מהמתח הכרוך במפגש בין הסמכות לחופש הפנימי, יהפכו למנהיגים טבעיים.

מתי וכסלר
מייסד מכללת כוונה
הכשרת מכוונים ומובילי קבוצות
www.kavana.co.il