Translate

מכללת כוונה

יום ראשון, 12 בפברואר 2012

ההורים שלי צריכים להשתנות


כתבה ראשונה בסדרת כתבות המתפרסמות בירחון עולם קטן לצעירים.

אמיתי שואל: נמאס לי ממריבות עם ההורים שלי, אני מתעסק עכשיו הרבה במוזיקה, אני מתופף והחברים שלי נראים להורים שלי פריקיים מדי, אני כבר לא מכניס אותם הביתה. יש לי מריבות עם ההורים כל פעם שאני יוצא, ניסיתי לדבר איתם בהיגיון אבל חבל על הזמן, הם פשוט לא מבינים, מרגיש תקוע מה עושים?

אני שמח שאתה שואל, כי הרגעים האלו של אין מוצא בגיל ההתבגרות [מגיל 12 עד גיל 25 פחות או יותר] הם רגעים של החלטות חשובות. רגעים שאנחנו מעצבים את התפיסה שלנו בנושא "איך מסתדרים בעולם הזה לעזאזל" במצב של אין מוצא אנחנו לא נשארים הרבה זמן, זה מעיק, ואנחנו פותרים אותו באיזשהו אופן, הדרך שבה פתרנו בפעם הראשונה הופכת להיות בדרך כלל הדרך הקבועה שלנו לעשות זאת.

אני זוכר חוויה דומה מאד שהיתה לי כשהייתי בערך בכתה י"א, היה בחיים שלי המון מתח, רבתי עם האחים שלי רבתי עם אחותי, וכולנו רבנו עם ההורים. יום שישי היה יום מועד לפורענות, אנחנו היינו מותחים את החבל עד שאבא שלי היה מתפוצץ, מאשים אותי שאני כל מיני דברים, אני לא הייתי נשאר חייב, והייתי מסביר לו כמה הוא טועה בתור אבא ובכלל בחיים. במיוחד הייתי מסביר לו היטב כמה הוא לא יודע לגדל ילדים...
בקיצור החיים היו גיהינום, בגלל שנעשיתי עצבני, אבא שלי היה אומר שאני "מהיר חימה" וזה היה באמת מעצבן אותי. אחרי פרק זמן הבנתי שאם אני לא אשים קץ לויכוחים האלו אף אחד אחר לא יעשה את זה. אני זוכר את הימים הראשונים שההכרה בכך חילחלה אלי, זה היה רעיון מעצבן! הרי ההורים שלי לא בסדר, שהם ישתנו, למה אני צריך לטפל בזה?

אבל הרצון העז שלי לשקט פנימי בצרוף קצת שכל הצליחו לגבור, ואני החלטתי שמהיום יהיו לי יחסים טובים עם ההורים, לקח בערך חודש שבו הייתי צריך לסתום את הפה כשמעירים לי ולא לענות, לקחתי קצת יותר יוזמה בימי שישי לעזור בבית, ושרשרת ההאשמות והויכוחים נעלמה מחיי.
וואו זו היתה חוויה מדהימה, לא רק השקט שנכנס לחיים שלי, היה משהו משמעותי יותר, אני הרגשתי שאני מנהל את החיים שלי, יש לי יכולת , יש לי בחירה, אני לא רק תגובה לאירועים, זה נתן לי המון ביטחון עצמי.
זו נקודת ציון משמעותית בחיים שלי, שהייתי תמיד גאה בה, אבל היום אני יודע שהדרך שבה פתרתי את זה יצרה דפוס שאיתו המשכתי כל החיים. הדפוס אומר שבשביל לשמור על השלווה והשקט בחיי אני צריך לסתום את הפה ולא לריב, או במילים אחרות אם אני אומר את מה שאני חושב משהו רע יקרה. זה רעיון שהיה יפה בשעתו, אבל לא תמיד הוא הדרך הנכונה לפתור בעיות. אחת התופעות שמתלוות להרגל הזה הוא שתמיד כשאני קניתי משהו שהסתבר שלא עובד, או לא מספיק טוב, אני לעולם לא מתלונן ולא מחזיר. אשתי לפעמים דוחקת בי לעשות זאת אבל אני מרגיש שאני לא יכול לפתוח את הפה, כאילו אם אני אפתח אותו משהו רע יקרה.

שיעורי בית ראשונים
בואו ננסה לשחק משחק סימולציה קטן שיכול לתת לנו זווית חדשה של הסתכלות.
בקש מחבר להיות לרגע ההורים שלך. דמו את רגע ההתרחשות המעצבנת (למשל: אתה עומד בדלת ואמא שלך שואלת מתי אתה חוזר ולמי אתה הולך). עכשיו תפקידך לנצל את ההזדמנות להגיד לאמא שלך את כל מה שאתה רוצה ולהסביר את עצמך.
החבר צריך לשחק את אמא שלך. מותר לך להגיד את כל מה שאתה חושב וטרם אמרת, מותר לך להתרגז, לצרוח, לדבר בחוצפה וכל מה שעולה בדעתך.
ומה עם החבר? בתחילה הוא לא מגיב אלא רק שואל את השאלות הבאות:
אתה: אמא רציתי להגיד לך ש...
חבר: מה עוד יש לך להגיד?
אתה: וגם ש...
חבר: ומה עוד?
אחרי שנגמרו לך המילים החבר ישאל: אז מה אתה מבקש ממני?
והוא יענה כאילו הוא אמא שלך.
עכשיו תחזרו לנקודת ההתחלה ותנהלו את השיח הזה, עד שהבקשה שלך תישמע הגיונית לחבר  בתפקיד אמא והוא יסכים.
אבל רגע, לפני שמתחילים צריך לעשות עוד צעד מקדים:
כדי שהחבר שלך יוכל לענות כמו שצריך, אתה צריך לצייד אותו ברשימת שלושת הערכים החשובים ביותר להורים שלך (למשל: יושר, חריצות וחכמה).
*
אני מזמין אותך להיכנס לפורום שפתחנו בשבילך באתר של 'כוונה', ולמלא שאלון לזיהוי עצמי שדרכו תוכל לראות אם דרך ההתמודדות שלך נכונה, מה המחירים שלה ועוד, וגם תוכל לקבל עזרה ממאמנים בוגרי 'כוונה' חינם! הגיע הזמן להתחיל לבחור איך לנהל את החיים שלך.

בהצלחה

מתי וכסלר
בעלים ומייסד מכללת כוונה – אימון יהודי לתוצאות
בעל יחסים מצויינים עם אבא ואמא, ונשוי לאישה שאין לה בעיה להחזיר מוצרים בחנות.